"שימרו, אחי, נאמנות לאדמה, בכל עוצמת צדקותכם. אהבתכם הנדיבה ודעתכם ישרתו אם טעם האדמה !...אכן, עוד תהייה האדמה למקום החלמה, וכבר אפופה היא ריחות חדשים נושאי ישע ותקווה חדשה."[1]

כה אמר זרתוסטרא – פרידריך ניטשה

 

אנו עדים לנתק מוחלט מן הזמן המוסרי של האדם לבין קריסת התרבות בה הסחורה היא תוצר של טוטליזציה בלתי נשלטת. היפר –שוק מוצא את דרכיו אל המרחבים, שם הרים של סחורה מייצגים את שרידי מותרות תרבותנו ומהווים אימפקט לדחפים כלכליים. קאנט היה מתייחס למושגים אלו כאל אסון אסתטי קוסמי. על כן יש לאפיין מחדש בין תבונה למציאות וליצור שפה אמנותית פילוסופית חדשה, המציגה ערכים חדשים, בהם האדם מכיר בעוצמתו כמחולל שינויים. "המודעות העצמית", טוען ניטשה, שהתפתחה כאמור מתוך צורך בתקשורת עם אנשים אחרים, כפופה, לפיכך, לתועלת החברתית" [2]. פירוש הדבר שיש להגדיר את מושג ניצול הטבע כצורך עולמי, באובייקטיביות של ההכרה, וההבנה כמערכת אימננטית, המוצאת סימוכין והקשרים ברעיון האחדות הטרנסצנדנטלית כנקודת איחוד של כל תוכני וחוקי ההכרה. הרעיון המונח ביסוד תפיסה זו מעמיד את חזון החפות הטבעית של האדם כבעל אידאות ותבניות המכוננות לקידמה וגאולה, שהם פרי התפתחויות ופריצה טרנסצנדנטית, שבמהלכה להציג את הלוגוס, השאיפה לטוב, ואידאות אושר.

על ניתוח זה אני מבססת את תחום האחריות המוסרית הקולקטיבית,  ומבקשת להבהיר את הסוגיות הקשורות לאסתטיקה יופי, מוסר, טבע, תיקון עולם.  "...וכל מה שבראתי – בשבילך בראתי. תן דעתך שלא תחריב ותקלקל עולמי. שאם קלקלת אין מי שיתקן אחריך".קהלת רבה ז', כ"ח 
[1] כה אמר זרתוסטרא – פרידריך ניטשה 

[2] אתיקה, שפינוזה וניטשה, שי פרוגל, הוצאת כרמל, 2009, עמ' 115