האלות

בין מיתוס למציאות

כדי להבין את המקורות החזותיים של האמנות  ואת המשמעות המוצפנת בה, יש לבחון את האיקונוגרפיה ואת הערכים אותם היא מייצגת. יופי , אומרים הוא בעיני המתבונן, אך, ליופי משמעויות ערכיות נוספות הקשורות למידות האישה ולמוסרה הגבוה וכפי שאומר הכתוב, המתאר את שרה אימנו, ומדגיש את עוצמת יופייה" "שסוכה ברוח הקודש, ושהכול סוכין ביופייה"[1]. יופייה של שרה אינו מגדיר רק שלמות גופנית גולמית, כפי שאנו מכירים אותה היום, אלא מהות חיים גבוהה המקבילה למהות הצדקות. אם כך, היופי מציג ערכים אסתטיים  וערכים גבוהים, המבוססים על מוסר. "היפה הוא הסמל של הטוב המוסרי" טוען קאנט.

ההיסטוריה של האמנות מציגה וממחישה את האידאליזציה של דימויי הגוף הנשי אשר שיקפה את השאיפות והתשוקות של ההגמוניה הגברית באשר ליופייה, מיניותה ולימדה, יותר מכול, על מיקומה; על תפיסתה כרכוש; ועל מעמדה החברתי הנחות בעולם הפטריארכלי. כאמור, לרוב, מזמין יצירות האמנות היה גבר, וכך הוצגה האישה כאובייקט מיני נחשק אך ריק מתוכן, בלתי מושג, והגוף הנשי כמו הנשיות כולה עברו תהליך של השטחה. דימוי האישה עוות עד לכדי הולדת "יופי חדש", "טוויגי", שסגד לאישה-שלד, חיוורת, חולנית, לא שופעת, פגיעה המתכחשת לנשיותה ולגופה. תעשיות הזוהר הציפו אינטרסים כלכליים ופוליטיים שנשענו על ניצול עמדות וכוח, ועל שימוש בפתיינות הנשית למטרות של עידוד הצריכה בתרבות החומרית.

האישה היא בשר ודם ומלכותית בעת ובעונה אחת. היא טבעית אנושית וגם בעלת קסם. האישה היא חידה, ופנים רבות לה, אך בראש ובראשונה האישה היא "היופי", כפי שקורא לה אנדרה ברטון, "אין יופי בעולם אלא באמצעות האישה[2]" אך בכל זאת היופי הוא יותר מאשר יופי... האישה היא חוה והבתולה הקדושה גם יחד, היא האם הגדולה, גאיה וגם פאם פאטאל. היא מושא להערצה או שפחה, מקור חיים או כוח אפל, ספק אלה ספק דמות ארצית, היא מרפאת, מכשפה, היא המוזה, לעתים תמימה, טהורה, גיבורה, מפתה ,פרובוקטיבית, היא כל הדברים יחד.

"האישה מעוגנת עמוקות בטבע, קרובה מאוד לאדמה, ולפיכך נראית גם כמפתח למה שמעבר..."התפקיד שעליה למלא הוא בראש ובראשונה תפקיד של משכינת שלום[3]" - השוואות אלו משקפות זיקה בסיסית ויחסי גומלין בין האישה לבין יסודות העולם אשר מפגישים בין הרציונל לאינטואיציה הרגשית העמוקה, שבמהלכה נוצרת הבנה חדשה.  גם בשיר השירים, אנו עתידים למצוא דברי הלל ורמיזות ברורות ליופי הנשי והשוואתו לטבע הנשגב, ככתוב "הנך יפה רעייתי, הנך יפה--עינייך יונים, מבעד לצמתך; שערך כעדר העיזים, שגלשו מהר גלעד[4]".  

בשמת ניראון

אני מבקשת לטעון, שהאחריות שלנו, כאמניות, להוביל למקוריות, לבחירת לקסיקון אישי המורכב מזהותנו הנשית האישית המקדשת את החיים.




[1] בראשית י"א, כ"ט

[2] סימון דה בובואר,  המין השני , כרך א: העובדות והמיתוסים, תרגמה שרון פרמינגר, תל אביב, בבל, 2001, עמ' 323 .

[3] שם, עמ' 326

[4] שיר השירים ד' א'